לפני שנפגשתי איתה אמא שלה התקשרה אלי, האמת, זה כבר גילה לי דבר או שנים עליה. האמא סיפרה לי קצת עליה ועל משפחתה וביקשה שאפגש עם הבת הרווקה שלה. "תעזרי לה למצוא חתן, אבל אל תטרידי אותה בענייני התשלום" ביקשה. "תסמסי לי, אני אעביר לך את הכסף."
נכנסה אלי לקליניקה בחורה מתוקה, אנרגטית ונעימה. הפגישות שלנו היו נהדרות. ביררנו, חפרנו, הפקנו תובנות משמעותיות, יצאנו לפעולה, אבל לא הרגשתי שאנחנו מתקדמות מספיק לעבר המטרה שלשמה התכנסנו.
כל סוף חודש בזמן התשלום הייתי צריכה להזכיר לה לשלם, לרדוף אחרי אמא שלה, אחריה. מי שמכיר אותי יודע שזה החלק שאני הכי פחות אוהבת בעבודה שלי, גביית כסף. לא עזרו לי כאן הקשיים שלי בנושא, את הכסף הייתי רואה כל פעם באיחור של חודשיים שלושה. לא היה נראה שזה מפריע לה במיוחד, ואז הבנתי. היא רגילה שאחרים לוקחים אחריות על החיים שלה, רגילה שמנקים אחריה את החובות או את הכביסה המלוכלכת שזורקת לאמא שלה כל סופ"ש שחוזרת הבייתה. הבנתי וגם אמרתי לה:
"את לא רואה אותי, את מאמינה שהכל יסתדר בלי שאת תנידי עפעף… אם את רוצה להמשיך ולהיפגש איתי אנחנו קובעות כללים חדשים. נתאמן ביחד איך את לוקחת אחריות מלאה על החיים שלך. נתחיל בזה שמהיום והלאה בסיומה של כל פגישה את משלמת לי, בלי תירוצים ובלי להפנות אותי לאמא שלך." הייתי קשוחה (וואו כמה קשה זה היה לי). היא העריכה את זה. הרגשתי שמשהו זז שם אצלה. אט אט, צעד צעד, החלו דברים לזוז, להשתנות. היא התחילה לקחת יותר אחריות בעבודה והתקדמה לתפקיד ניהולי שעליו חלמה שנים. לחברות שלה היא הפסיקה לאחר ולהבריז, התקרבה אליהן. היא הייתה קשובה בדייטים לרצונות ולצרכים של מי שישב מולה, התייחסה לאחרים ובעיקר לעצמה יותר ויותר ברצינות.
לא ממזמן קיבלתי ממנה תמונה של תינוקת קטנטנה זהובת תלתלים, עיני שקד יפיפיות וכך כתבה לי:
"תכירי זו ליהי שלנו, האחריות הכי מתוקה ואהובה שיש לי ולאהובי בחיים. תודה, תודה, תודה!"