גוש שחור, כבד, גדול, מונח כמשקולת בדיוק מתחת לצלעות בחדר השמאלי של הלב. מעוקה.
להכניס אוויר, להוציא, לנשום, לא יותר מידי, לא פחות מידי, להירגע, לא לחשוב על זה, לא לחשוב על זה, לא לחשוב על זה, לא לחשוב, לא לפחד, זה יעבור, באמת?, מתי?, יאללה שיעבור כבר, עכשיו בבקשה, אלוהים אני אעשה הכל, אהיה טובה, לכולם, ממש טובה, מבטיחה, רק שיעבור כבר, נו!, בבקשה, בבקשה, מתחננת, עיניים מתמלאות, טיפה אחת בורחת, מתערבבת בזיעה קרה. מתגלגלות הזיעה והדמעה מהרקה דרך עצמות הלחיים, עוצרות, נחות לרגע ליד הפה, שולחת לשון, הטעם מלוח, מרירות. ממשיכות לנזול להן ביחד, מרפרפות על הכתפיים השחוחות לאותה נקודה בדיוק מתחת לצלעות, תופסות את החדר הימני של הלב, כואב. ושוב גל של דפיקות לב מהירות. אני הולכת למות, או להשתגע זה בטוח, בוודאות. אני מרגישה ויודעת עוד רגע הכל נגמר כולל השפיות.
חרדה
כל זה ועוד הרבה כי הערב היא יוצאת לדייט, אחד כזה שנראה מבטיח. אחד כזה שהרבה זמן לא היה לה. נתונים טובים, גובה מתאים, חיוך מקסים, תמונה חמודה בפייס. חברים משותפים אמרו שהוא מהמם, בדיוק מה שהיא מחפשת, נשמע בול. אולי זה האחד?! הלוואי!
כל הטוב הזה גומר אותה.
היא לא לבד. רבים וטובים סובלים מחרדה סביב מציאת אהבה, כזאת שהורסת להם, מנהלת להם את הקשרים, מחבלת בדרך, גורמת להימנעות ועוד שלל דברים מרושעים.
הבשורה הטובה היא שזה ניתן לטיפול, יחסית מהיר ולרוב עם תוצאות מאוד טובות. (טיפול קוגנטיבי התנהגותי- CBT מומלץ ביותר!)
ובכל זאת אשמח לחלוק איתכם מחשבה אחת על חרדה שיכולה לעזור.
חרדה היא "בריון" או במקרה שלה "בריונית" שמחכה לכם בסיבוב, כל פעם שיש לכם כסף (או אפשרות לאהבה או למשהו טוב אחר) אומרת לכם או שאכאיב חזק או שתביאו לי את הכסף. אתם מתחננים בפניה שתעזוב אתכם ותעוף לעזאזל והיא מתפוצצת לכם מצחוק בפנים, נשארת, בגדול.
הדרך הטובה ביותר להתמודד איתה, עם הבריונית מהסוג הנאלח ביותר היא להסתכל לה עמוק בלבן של העין ולהגיד לה: "בואי, תרביצי לי, תכאיבי, תציקי, תעיקי, לא מפחד ממך, מקסימום יכאב לי קצת, את הרי לא מסוכנת באמת, אני לא אמות ולא אשתגע מזה" וכך אחרי שהיא מבינה שאתם רציניים, מוכנים להישיר מבט, להתמודד, לא לפחד ממנה, היא תרגיש מיותרת ולא יעילה ופשוט תפסיק לבוא.
החרדה, היא כולה בריונית, היא לא באמת מסוכנת, לא באמת הורגת. רק תחושה נוראית שתוך זמן קצר עוברת. תזמינו אותה, אל תבקשו ממנה ללכת, בטח אל תתחננו, היא מתה על זה ועושה דווקא ונשארת בכל הדרה. "בואי, בואי יא בריונית עלובה, אני אוכלת אלף כמוך לארוחת בוקר".
למחרת, רק מהבושות, היא לא תגיע ותתחיל לבקר בתדירות כל כך נמוכה שתשכחו שפעם היא הייתה כל כך משמעותית בחייכם.