היא הצליחה לארגן את העולם בדיוק איך שהיא רצתה. אף אחד לא אומר לה דברים שלא נעימים לה לשמוע. הם מפחדים, המבט שלה מפחיד אותם. הרגישות, ומראה הפנים שעוד רגע קט יתפרץ בכעס או בבכי, גרמו לכולם לעשות את מה שהיא ניסתה, בכוונה או שלא ממש, ללכת לידה על ביצים.
להיות מוגנת מאחורי מסך ברזל גדול, לא להרגיש, להדחיק את הבדידות, את הכאב.
בפועל, כולם כל כך נזהרים, כולם כל כך רחוקים.
"את מבינה שכל הסביבה שלך הולכת לידך על ביצים?" שאלתי אותה, "האמת שגם אני הולכת זהירה סחור סחור". אני מפחדת גם את זה להגיד לה, אבל יודעת שזה בדיוק מה שהיא צריכה לשמוע. כמה הרחיקה כך את כולם.
את רווקה, לא חולה במחלה מדבקת. כאשר את לא מאפשרת לאף אחד לדבר איתך בנחת, בפתיחות, בנוחות, את מציבה בינך לבין העולם מסך לא עביר. את מחזקת את בדידותך. את מנציחה את היותך חלשה.
אז בעצם מה קורה לה? היא לא יכולה לשאת את תחושת הנחיתות (באמת? את? נחותה??? את מצליחה בכל כך הרבה תחומים בחיים שלך!). החברה המעניקה לגיטימציה רק לזוגות, מחדירה לכולנו לראש שהצלחה נמדדת דבר ראשון אם הקמת משפחה, אחרי זה, כל השאר. הבעיה שהיא, מאמינה לזה.
להיות בתחושת נחיתות כל כך הרבה זמן לא בונה ערך עצמי במיוחד, לאף אחד.
אז איך נפתרים מהחומות? דבר ראשון מבינים בעומק ובאמת של הדברים שאת/ה לא נחות בשום צורה שהיא. להבין שאלו שהולכים לידך על ביצים הם כל כך לא איתך, כל כך רחוקים ולא כי הם לא אוהבים, הם פשוט מפחדים! ממך!
ואז להתחיל להוריד, ועוד קצת להוריד, כל פעם שורה אחת מהחומה. לאט ובזהירות אבל בבטחה עד גובה הלב. שם לב יפגוש לב. שם תרגיש/י קרוב/ה, פחות בודד/ה. כמובן שכך מסתכנים שיגידו לך את האמת בפנים, שלא תמיד יסכימו עם דעותיך, שלא יזהרו נורא עליך, שלא יוותרו לך.
ככה מייצרים קרבה אמיתית, חברות, אינטימיות, פתיחות. ככה מחוברים לאחרים ועוד יותר לעצמך. ככה אתה אדם חזק שיכול להתמודד, שמסוגל לצחוק על המצב, שיכול להתקדם,
שיכול/ה להתחתן